יום שלישי, 10 באפריל 2012

צילום אדריכלות ועיצוב פנים (מתוך מגזין בניין ודיור)

רחוב איטלקי או אי בודד

 

                     צילום אלעד שריג  

בניין בחצר האחורית של שוק הכרמל נבנה בשנת 1909 ומאז עבר תהפוכות רבות. באחרונה שבהן, לפני שנרכש על ידי הדיירים הנוכחיים, הוא שימש כמפעל לעיבוד בשר

מאת: חדווה אלמוז
צילום: אלעד שריג
אדריכלות: אריה דבילנסקי

                                          צילום אלעד שריג 
  
תקופה ארוכה נמשך החיפוש אחרי חלל גדול שיענה על דרישות סגנון חיי המשפחה, שבה הורים ושני בנים בוגרים. הדיירת, יועצת שיווק בינלאומית בתחום הנדל"ן, מרבה לארח בביתה חברים, קרובים ומשלחות של אנשי עסקים. בעלה המוזיקאי מנצח על תזמורות בארץ ובעולם, וגם מנווט את כישוריו במוזיקה לפעולות הומניטריות למען ילדים בעולם. במסגרת עבודתו הוא מזמין לעתים קרובות את הנגנים לחזרות בביתו, ומספר המשתתפים בחזרות יכול להגיע גם ל-20.

כבסיס להשראה הציע האדריכל להתייחס לטבור הבית כרחוב איטלקי הכולל מבנים עתיקים, אזורים המאופיינים בסגנונם הקלאסי ושפע של אסתטיקה טבעית שאינה זרה למקום

בבית גם שני כלבים, האחד גזעי ומיוחס והשני כלב עזוב שנמצא גוסס אי שם בארץ, אומץ על ידי המשפחה והשתלב באווירה התרבותית השוררת בבית.


                                                       צילום אלעד שריג 


הדיירת סיירה במקומות רבים עם האדריכל אריה דבילנסקי, שעל דעתו היא נסמכה, כדי למצוא מבנה מתאים לחלומה. בעיני רוחה היא ראתה מקום הדומה לפקטורי של אנדי וורהול, שאליו הייתה מוזמנת בקביעות כששהתה בניו יורק, בימי הזוהר של מנהטן.

"יום אחד התקשרה אליי ידידה ואמרה לי בהסתייגות: 'בואי תראי, יש כאן ליד שוק הכרמל איזו חירבה, אולי זה מה שאת רוצה?'", מספרת הדיירת על הרגע שקדם לביקור הקובע שלה במבנה. בניין שרק בעלי דמיון מפותח והבנה בנדל"ן היו יכולים לראות את הפוטנציאל הטמון בו.

בכניסה למבנה, על אף מצבו המזעזע, חשה הדיירת שחוזרות אליה האנרגיות החיוביות משהותה בניו יורק, כאשר גרה בלופט ברובע סוהו במנהטן


                                                    צילום אלעד שריג


כשהדיירת ודבילנסקי הגיעו למקום הם מצאו שלד של בניין שבנייתו החלה בשנת 1909 ונמשכה עד לפני זמן לא רב, ובכל פעם נוספו למבנה המקורי חלקים שהותאמו לייעוד שלו.

הם מצאו במקום מרתף קטן, קורות תעשייתיות, קירות מקולפים, ואפילו קומה שנייה שנבנתה כאשר הבית שימש בשנות השבעים כאכסניה. לפני שהפך להיות מבנה נטוש ומוזנח תפקד המקום כמפעל לעיבוד בשר.

בכניסה למבנה, על אף מצבו המזעזע, חשה הדיירת שחוזרות אליה האנרגיות החיוביות משהותה בניו יורק, כאשר גרה בלופט ברובע סוהו במנהטן. "פתאום הרגשתי שהמגורים הנוכחיים שלי בבבלי הפכו להיות גריאטריים", מקצינה הדיירת את תחושתה. "בניינים אינם מתים, יש בהם אלמנט של נצח. כשאני נוגעת בקירות שנבנו לפני מאה שנים אני חשה בעוצמה הנובעת מהם וזה משמח אותי".


                                          צילום אלעד שריג


"הריחות משכרים, אני אוהבת את הצבעוניות של השוק, אבל מעבר לכול אני מרגישה חופשייה בבית, שבו אני חיה את עצמי כאילו הייתי על אי בודד, ללא תכתיבי חברה מאולצים"

לפני תחילת השיפוצים היה במקום מודד ומהנדס בניין שאישר את תקינות המבנה וחייב חיזוקים. הדיירת דאגה לוודא שכל תוספת בבניין נעשתה באישור. כל הנתונים הועלו על השולחן והרעיונות החלו לזרום.

הרצון היה להשאיר את האופי הגס והמחוספס של הבית. "אני אוהבת גודל ועוצמה, צלחות כבדות, סיומים לא גמורים כביכול, אני אוהבת להרגיש את הטקסטורה הבסיסית של דברים", מסבירה בעלת הבית מדוע החליטה להשאיר בסלון קרמיקה וטיח גס מתקופת מפעל הבשר.


                                          צילום אלעד שריג 

לאדריכל דבילנסקי לא הייתה בעיה לזרום עם הרצונות של הדיירת. ידידות של שנים ודרך חשיבה דומה הביאו לשיתוף פעולה מלא ביניהם, ולעתים הם לא נזקקו אפילו למילים.

הדרמה המתחוללת בתוך הבית אינה מופגנת כלפי חוץ. הקיר החיצוני של הבית משתלב במראה ובצבעוניות של הרחוב, וגם השביל הצר המוביל מפשפש הכניסה לדלת מתכת גדולה אינו מרמז על הנעשה בפנים

כבסיס להשראה הציע דבילנסקי להתייחס לטבור הבית כפיאצה, כרחוב איטלקי שכולל מבנים עתיקים, אזורים המאופיינים בסגנונם הקלאסי ושפע של אסתטיקה טבעית שאינה זרה למקום. בדרך זאת כל אגפי הבית משתלבים בהרמוניה מושלמת. חדר המוזיקה, המעוצב בסגנון ובצבעים מלכותיים, משתלב ללא חריקה בפשטות התעשייתית של המטבח. פינת האוכל נראית כשולחן במסעדה של מאמה איטלקייה, המדרגות ורצפת הקומה העליונה השקופות מזכירות גלריה לאמנות, בית מסחר אלגנטי או מבנה ציבורי עתיק אחר ששולב בו אלמנט עכשווי. למרות החיבור המושלם, נמצא גם פתרון של הפרדה בעת הצורך. בזמן החזרות אפשר לנתק את חדר המוזיקה מיתר הבית על ידי סגירת דלתות זכוכית מבודדת ווילון קטיפה אדום, המוסיף אלמנט דרמטי לחלל.


                                                   צילום אלעד שריג 

מהנדס הבניין המליץ על קונסטרוקציה מסיבית לחיזוק תקרת הסלון. "לקחנו את החיסרון והפכנו אותו ליתרון", אומר דבילנסקי. "במקום למצוא דרך להסתיר את מבנה התמיכה החלטנו להבליט אותו ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי מהעיצוב, הדרך הפשוטה והקלה ביותר לחיזוק התקרה הייתה שני קווי תמיכה מצטלבים, אבל לא רצינו לקבל צלב גדול המתנוסס מעל ראשי הנמצאים בסלון. חיפשנו מבנה קונסטרוקטיבי שייתן אותה תוצאה וייראה אחרת". כך נולדה תקרת הסלון, שלה הותאמו גופי תאורה. התאורה מאירה את הריהוט הקלאסי והנוח המשמש את בני המשפחה והכלבים ואת האורחים הרבים שלהם הדיירת מארגנת ערבים מלאים עניין ותוכן. את קורות התמיכה בתקרה דאג האדריכל להבליט, אך את העמוד בכניסה לבית הוא בחר להצניע. הוא העדיף לצבוע את העמוד בלבן כדי לרכך מעט את הנוכחות שלו במרכז הבית.
הדרמה המתחוללת בתוך הבית אינה מופגנת כלפי חוץ. הקיר החיצוני של הבית משתלב במראה ובצבעוניות של הרחוב, וגם השביל הצר המוביל מפשפש הכניסה לדלת מתכת גדולה אינו מרמז על הנעשה בפנים.


                                         צילום אלעד שריג 

לשאלה איך היא מסתדרת עם הקרבה לשוק והסביבה, שהיא, בלשון המעטה, קצת מוזנחת, עונה הדיירת: "הריחות משכרים, אני אוהבת את הצבעוניות של השוק, אבל מעבר לכול אני מרגישה חופשייה בבית, שבו אני חיה את עצמי כאילו הייתי על אי בודד, ללא תכתיבי חברה מאולצים. כאן אני יכולה לקלף מעצמי את כל הקליפות, והדבר הנהדר הוא שגם האורחים שמגיעים הנה משילים מעצמם את כל הזיופים המיותרים איך שהם נכנסים. יש רק בעיה אחת, בתום הביקור קשה להם מאוד לעזוב את הבית, המלא באנרגיות מיוחדות". 


                                         צילום אלעד שריג

                                                     צילום אלעד שריג

                                          צילום אלעד שריג

                                                      צילום אלעד שריג

                                                   צילום אלעד שריג

                                          צילום אלעד שריג

                                                    צילום אלעד שריג

                                          צילום אלעד שריג 
כל הזכויות שמורות לחברת בי.וי.די עיצוב נדל"ן בע"מ ו/או למגזין בניין ודיור.

יום שלישי, 3 באפריל 2012

צילום אדריכלות ועיצוב פנים (מתוך מגזין בניין ודיור)


מכפיל דירה

גלגלים, קיפולים, הזזות, הסתרות, הכפלות - אלה רק חלק מהרעיונות שהפכו דירה תל-אביבית קטנה לגדולה



מאת: דקל גודוביץ
צילום: אלעד שריג
אדריכלות: פריצקי ליאני, שטח הדירה: 100 מ
בתמונה למעלה: לעולים לקומת הגג נגלה המטבח, אלא אם דלת האקורדיאון החצי שקופה שלו סגורה. הצלליות והאור הפנימי מרמזים על מה שמסתתר מאחורי המחיצה הייחודית שהובאה ארצה בייבוא אישי של האדריכלים.


הרחוב בתל-אביב שבו שוכנת הדירה צר וקטן כל כך, עד שיש בו רק נתיב נסיעה אחד לדיירי הרחוב. על חניה משני צדדיו אין בכלל מה לדבר. הצפיפות האורבנית הזו הולידה פתרון יצירתי של מכפילי חניה, כלומר חניה בקומות. קשה שלא לחשוב על הפתרון הזה כשעולים לדירת הגג הדו-מפלסית שעיצבו האדריכלים איתי פריצקי ופאולה ליאני עבור זוג הורים ונערה בוגרת. וכשעולים לקומת הגג, קשה שלא להתפעל עוד יותר איך הצליחו צמד האדריכלים להפוך חדר אחד על הגג לסלון, מטבח ופינת אוכל.

                               צילום אלעד שריג
כנראה שגם האדריכלים המקוריים של הדירה לא חשבו שזה אפשרי, כשקבעו את שלושת השטחים המשותפים הללו בקומה התחתונה והגדולה יותר, יחד עם חדר שינה בודד בקצה, בעוד שבקומה העליונה סידרו חדר שינה להורים. ההחלטה המרעננת להפריד בעזרת המפלסים בין הפרטי לציבורי, להפוך את הסדר ולהעלות את השטחים הציבוריים למעלה, מעידה על מהפך מחשבתי שדרש יציאה מהקיבעון התכנוני הישראלי ועל מציאת פתרונות יצירתיים בעיצוב ובריהוט.
עם כל הכבוד למטבחים פתוחים, בחלל קטן העניין יכול להפריע. הפתרון היה לסגור את המטבח ולהעניק לו חדר משלו. במקרה הזה רוחבו של החדר הוא 70 ס"מ


נתחיל במהפך המחשבתי. הישראלי הממוצע לא אוהב שהאורחים שלו משוטטים בביתו ומטפסים במדרגות. גם האורח הישראלי פותח את הדלת, רואה את הסלון ומתיישב, מקסימום זז קצת שמאלה לשירותים. הרעיון שהאורחים יראו מה יש בקומה אחת ואחר כך עוד יתאמצו ויטפסו לקומה השנייה נפוץ בבתים טוריים בבריטניה, אך לא בישראל. אלא שאין באמת סיבה מדוע לא לייבא אותו לאקלים הישראלי הנוח כשיש מרפסת גג נרחבת לאירוח חוץ. לכך נדרש מהפך חשיבתי, מהפך שצריך להיות מלווה ביכולת לנצל 23 מ"ר של חדר על הגג.

                                         צילום אלעד שריג
אולם גם אם הגג מאפשר ישיבת חוץ, עדיין יש לדאוג לאירוח בפנים, ועם כל הכבוד למטבחים פתוחים, בחלל קטן העניין יכול להפריע. לא תמיד אדם רוצה לשבת בסלון ולהרגיש שהוא בסך הכול בהפסקה קצרה משטיפת הכלים במטבח (אפילו שיש מדיח כלים ומטבח מודרני שעלה חצי מיליון ש"ח). הפתרון הזול יותר של האדריכלים פריצקי וליאני היה לסגור את המטבח מאחורי דלת ולהעניק לו חדר משלו. במקרה הזה רוחבו של החדר הוא 70 ס"מ והדלת היא אקורדיון הזזה חצי-שקוף, אך מדובר במטבח סגור וזה העיקר. רק האור הנדלק מבעד לאקורדיון והצלליות הנראות מרמזים שמאחורי הדלת יש מטבח, למי שהספיק לשכוח.
הרעיון שהאורחים יראו מה יש בקומה אחת ואחר כך עוד יתאמצו ויטפסו לקומה השנייה נפוץ בבתים טוריים בבריטניה, אך לא בישראל
מכשירי החשמל במטבח, כמו המקרר מימין והמדיח שבמרכז, הוסתרו בדלתות בגימור תואם לארונות, כך שגם אם האקורדיון פתוח אין "רעש" ויזואלי. רעש ויזואלי נוסף שנבע ממסכי טלוויזיה גדולים בוטל, ובמקומם הותקן בתקרה מקרן השולח את קרניו אל מסך גלילה המשמש גם כווילון לדלת היציאה למרפסת. טלוויזיה שטוחה וקטנה קבועה על הקיר לצפייה מפינת האוכל או בשעות האור. מתחתיה שולחן אוכל מודרני בעיצוב עדין, שמתקפל בעמידה על הקיר ואינו תופס כלל מקום, כפי שמדגים שולחן נוסף זהה המקופל לצדו. שניהם עומדים על גלגלים כך שניתן להצמיד אותם לשולחן אחד גדול המתאים לשמונה אנשים, עם ארבע פלטות בגודל 80X80 ס"מ האחת.
אל מול המראה המודרני והנקי הזה של המטבח, המקרן ופינת האוכל, משדרת פינת ההסבה חמימות עם כוננית קטנה, שטיחים אתניים עתיקים ממרוקו ומירדן, ספה ופריטי ריהוט נוספים בגוני כתום וחום - וכמובן פרקט. לעומת הפרקט, רצפת הבטון בקומה התחתונה בולטת בגוני האפור שלה כשמעליה תקרה מתוחה. התקרה היא הברקה תרתי משמע, הגוון המבריק של הבד משקף את החלל ומגדיל אותו. כדי לעשות זאת היה צורך לשנות קיבעון מחשבתי ישראלי נוסף, להרוס את ההנמכה של המיזוג המרכזי ולעבור למזגנים מפוצלים. כל חדר זכה למזגן פרטי ששולב בארון הבגדים, ובקומה השנייה הוצב מזגן מעוצב עם חזית פרספקס אפורה התואמת לפרופילי האלומיניום שבפתחים.
אדריכלים המסוגלים לחשוב אחרת, הצליחו להפוך דירה של שלושה כוכים ומסדרון חנוק לדירת גג מאווררת ונוחה

הגבול למה שאפשר לשנות בדירה עובר בממ"ד, הניצב בין שני חדרי השינה. במקום ללכת נגדו, זרמו איתו והפכו אותו לחדר שירות מוגן, מסתורי ואפל המשותף לשני החדרים. עם ארונות שחורים, מקרר במראה רטרו ומנורה פיסולית במרכז החלל, איש אינו זוכר עוד שזהו ממ"ד מבטון מזוין.

מלבד הממ"ד מקשר בין שני חדרי השינה קו מבט ארוך מקצה לקצה, שדלתות החדרים העשויות זכוכית מאפשרות לו להמשיך ולתת תחושת מרחב בדירה כה קטנה.

בחדר השינה של הנערה השתמשו האדריכלים בדלת הזזה מזכוכית, ובדלתות ציר עבור חדר ההורים ושני חדרי הרחצה, שבהם בולטים כיורי הבטון החשוף בניגוד לדלתות השקופות. ביחידת ההורים נשקף חדר הרחצה משני צדי ארון בגדים, והצורך להגביהו בבמת עץ שמתחתיה זורמים המים לניקוז ומשם בקו ביוב חדש לניקוז המקורי, הוביל להמשכיות של ריצוף העץ ולהצבת המיטה גם היא על במת עץ. במה זו הפכה מחיסרון ליתרון המדגיש את אזור השינה במלכותיות סמלית וטקסית.

                                צילום אלעד שריג
מעל המיטה הזוגית הרחבה והצחורה תלויה תמונה בצבעים רכים של האמנית חיה גרץ רן, שעבודותיה פזורות בבית. מעט מתחתיה מותקנת תאורת קיר לבנה החוזרת ברחבי הבית, למעט בחדר הנערה שבו תלויים מתקרת הבריסול שני גופי תאורה, האחד עגול וגדול מעל המיטה והשני מעל כיור הרחצה.

פריצקי מסכם את הפרויקט במילה אחת, "אתגר", וליאני האיטלקייה מרחיבה ואומרת ש"בסך הכול ארגנו את החלל כך שהלקוח יוכל לעבוד איתו כרצונו בנוחות". את המידע על פתרונות הריהוט והעיצוב שהם מביאים ביבוא אישי הם מסרבים לגלות, כדי שלא יעתיקו מהם, אבל אם אתם בכל זאת בעניין של העתקות - כדאי שיהיה זה הראש היצירתי שלא מהסס לחשוב אחרת ושהצליח, כדברי בעלת הבית, "להפוך דירה של שלושה כוכים ומסדרון חנוק לדירת גג מאווררת ונוחה".

כל הזכויות שמורות למגזין בניין ודיור

יום ראשון, 1 באפריל 2012

צילום אדריכלות ועיצוב פנים (מתוך מגזין בניין ודיור)

דומים אבל שונים: שני בתים, אדריכל אחד



אחד ברשפון והשני ברמת השרון, ובשניהם מתגוררים זוג הורים עם שני ילדיהם. את שני הבתים שעיצב אותו אדריכל, שהקפיד ליצור חללי אירוח מיוחדים ועיצב אותם בהתאמה לצורכי הדיירים: כפרי לעומת מודרני, עם שפע יצירות אמנות בין שני הבתים, של האדריכל חקי זמיר, מפרידות רק עשר דקות נסיעה. האחד אמנם ברמת השרון והשני ברשפון - אבל הדמיון ביניהם מאפשר לראות אותם כחלק משכונה שבה טיפוסי בתים דומים שנתפרו אישית לכל לקוח ובהתאמה לכל חלקה, כיוון ונוף. ניתוח של הבתים, שבשניהם גרים זוג הורים עם שני ילדים, מאפשר לערוך ביניהם השוואה כאילו היו מוצגים בתערוכה זה לצד זה.
                                          צילום אלעד שריג

בשני הבתים קל לזהות חלוקה לשני גושים, שתי תיבות מלבניות, האחת משמשת כאזור האירוח הרשמי והשנייה כאזור שירות לאירוח עם מטבח רחב (בדומה לעקרונותיו של האדריכל הנודע לואי קאהן, שדגל בהפרדה בין איזורי המשרת והאורח).

בין המטבח לאזור האירוח תוכנן חלל ביניים כפול בגובהו, המתווך ומפריד ביניהם לכל הגובה: ברמת השרון זהו גרם המדרגות, וברשפון חדר האוכל.
                                          צילום אלעד שריג


חגיגה במרכז הבית

בשני המקרים ניתן לצפות מהקומה השנייה מטה, ובשניהם מנוצל החלל הגבוה למיזוג אוויר, לתקרה אקוסטית ולגופי תאורה מעוצבים המשתלשלים מהחלל הכפול, שזמיר משתמש בהם להגדרת חלל באמצעות גודלם, צבעם וצורתם במקומות נוספים בבית.

"הרשו לי לתכנן פינת אוכל מיד בכניסה לבית, וזו הדרמה וההפתעה של החלל, שמתרומם בכניסה בבת אחת מעל שולחן האוכל ומייצר את החגיגה במרכז הבית", מסביר האדריכל זמיר על הבית ברשפון.


הבית ברשפון מפנה את גבו באמצעות חלונות קטנים ודלת הכניסה כלפי הרחוב שנמצא במערב, ומפנה את מבטו ואת פתחיו הגדולים לנוף הפרדסים הנשקף מלוא העין. בבית ברמת השרון, לעומת זאת, אין מבט רחוק לאופק – בגלל הצפיפות העירונית – והתחושה אינטימית יותר – הנוף מקומי, מתקבל מהגינה הביתית ומתגלה אט-אט.

מי שמבקר בבית עורך בו מעין טיול, מרגע כניסתו מדלת הכניסה בצד הבית, דרך שלושה חללים ממוסגרים ועד המעבר לחדר האירוח הפונה לגינה צפונית במסכת של שלושה שערים.

הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה



נראה שזמיר, שעבד תקופה אצל האדריכלית עדה כרמי-מלמד, מאמין כמוה בתנועה בבית, ושהדרך אל הכורסה חשובה יותר מהכורסה עצמה.



                                                       צילום אלעד שריג

כלומר, שחללי המעבר בבית חשובים באותה מידה כמו החדרים עצמם. לכן לבית ברמת השרון המבקר נכנס למבואת כניסה, ממנה עובר לחלל שחציו משמש לשירות עם אי מטבח שבהמשכו שולחן אוכל, משם חולף ליד עמוד המגדיר את המעבר בין אזור השירות לאזור המשורת, ולסיום עובר דרך חלל כפול של מדרגות המשמש כמבואה לפני הכניסה האמיתית לחלל האירוח.

אורכו של המסע הזה, כ-16 מטר מקצה לקצה, והוא מודגש מצד חדר האירוח בשני חלונות צרים וארוכים הממשיכים את המסע החוצה, בעוד שבצד השני, ליד מבואת הכניסה, תלויה מראה עגולה שחורה המכפילה את המרחק הרב.

לעומת זאת, בבית ברשפון המסע מהכניסה קצר מאוד, ואילו המסע הארוך עובר מאזור האירוח ועד למטבח וגרם המדרגות. אורכו דומה למסע ברמת השרון. גם כאן עובר הנוסע המתמיד בין חללים שונים, כשהפעם מודגשים אלה באמצעות חומר שונה: מסגרות ברזל כהות שמתכתבות עם מסגרות החלונות והדלתות מפרופיל בלגי.

אווירה כפרית לעומת אווירה מודרנית



מבחינת צבעים, הבית ברשפון כולל חומרים וצבעים כהים וחמים יותר המתאימים לאווירה הכפרית של הבית, כמו ברזל אפור כהה, פרקט עץ אלון חום כהה, רפפות חיצוניות אפורות וטיח בגווני קפה. לעומתו הבית ברמת השרון מודרני יותר וכולל מסגרות פתחים מאלומיניום כסוף, אבן ופרקט בהירים לריצוף, וילונות גלילה פנימיים מבד בצבע קרם וטיח שמנת.

עם זאת, בשני הבתים ניתן למצוא שטיחים המגדירים חלל, מאווררי תקרה בחדרי השינה ומדרגות עץ גושני התלויות בין קירות מטוייחים.

מעניין לציין שאפשר לחוש באופן פיזי בחללי המעבר: מדרכי העץ של המדרגות דומים לריצוף פרקט האלון, אך מעובדים מעץ גושני באופן שאינו ישר ומהוקצע, וכך אפילו עיוורים יכולים להרגיש ברגליהם את הגבשושיות והגלים בעץ.

אותם עיוורים, אם רק ימששו בידיהם את קירות הבניין, יגלו כי אותו טיח בטקסטורה גסה המשמש לחיפוי החוץ חוזר שוב בקירות הפנים של חלק מהחללים.

ספרייה גדולה ופריטי אמנות

בבית ברשפון הוא מגדיר את חלל המעבר המרכזי שנדמה לפאטיו, ואילו בבית ברמת השרון הוא נמשך פנימה משלושה קירות: קיר החומה, קיר ההפרדה בין הכניסה לחדר האוכל והמטבח וקיר ההפרדה בין אלה לבין חדר האירוח.

בשני הבתים משמש גרם המדרגות להפרדה גם בקומה השנייה, בין חדרי השינה של ההורים והילדים. חדר ההורים מרווח, מואר וגדול עם ארון בגדים בתוכו במקום חדר ארונות חשוך, ובחדר הילדים, ברמת השרון, ניתן לראות נישות צבעוניות בוורוד או ירוק המשמשות כמדף לספרים ולצעצועים מעל המיטה.

                                          צילום אלעד שריג

בשני הבתים בולטים פריטי אמנות: מעל מיטת ההורים ברשפון וכן בסלון תלויים תצלומים של האמן גדי דגון, בעוד ברמת השרון תלויים תשעה תצלומים של סיגלית לנדאו, ציורים צבעוניים ליד שולחן האוכל ואחד גדול בסלון של האמנית ההולנדית Anuli Croon.

את האווירה התרבותית משלימה ספרייה גדולה בקומת הגלריה ברשפון, הבנויה מגבס בדומה לגיאומטריית המדפים שמסביב לדלת הכניסה שבקומה שמתחתיה.

בטון שחור ואפור

חלוקה באמצעות מחיצת זכוכית, כמעט לא מורגשת, מפרידה בין המקלחת לאסלה בחדר הרחצה של ההורים ברשפון המרוצף בטון, שדומה מעט לריצוף אבן הג'ת בחדר הרחצה ברמת השרון (עיצוב פנים לאמבטיות, ארונות וחדרי ילדים ברמת השרון: מיכל הרמלין).

משטחי הכיורים ברמת השרון יצוקים בטון שחור במטבח, שירותי האורחים יצוקים בטון אפור, ושני ראשי המקלחת לכל אחד מההורים נוספו הפעם באופן מפתיע לשני כיורים שהפכו כבר לסטנדרט מקובל בחדרי הרחצה.

את שני הבתים מקיפות גינות מוריקות ולוחות עץ המשמשים הן לריצוף החוץ והן לפרגולות המקיפות את הבתים, יחד עם חצרות אנגליות מונמכות המחדירות אור טבעי למרתפים.







בסיכומו של הסיור המודרך הזה בתערוכת מיני-רטרוספקטיבה של חקי זמיר, אפשר לומר שלמרות השוני בין שני הבתים ניתן בקלות לזהות את טביעת אצבעו של האמן.

הכתבה באדיבות www.bvd.co.il - פורטל עיצוב הבית מבית המגזין "בניין ודיור"


פורסם: 22.01.11, 10:14